דניה מעבדות בע"מ נ' צדוק

החלטה

בפני מספר בקשות שהוגשו מטעם המבקש וצריכות הכרעה: בקשה מיום 7.12.10 לביטול החלטה מיום 4.5.10, שדחתה את בקשת המבקש לבטל פסק דין מיום 11.1.10 שניתן נגדו במסגרת תביעת המשיבה בסדר דין מהיר, זאת לאחר שלא התייצב לדיון שנקבע במעמד הצדדים בבקשה לביטול פסק הדין (להלן, בהתאמה: "ההחלטה" ו"פסק הדין"). בקצירת האומר, טוען המבקש, כי לא התייצב לדיון הראשון שנקבע בבקשה לביטול פסק דין הואיל וההזמנה לא הומצאה כראוי לבא-כוחו. כפועל יוצא, אף תלויה ועומדת הבקשה המקורית מיום 4.2.10 לביטול פסק הדין עצמו (אשר נקבע, כי תידון במסגרת הבקשה לביטול ההחלטה, במידת הצורך).

הואיל וגם לדיון הנוסף שנקבע בבקשה זו ובבקשה לביטול פסק הדין לגופה ליום 29.3.11 התייצב אך בא-כוחו של המבקש, מבלי שהתייצב המבקש עצמו (שהגיש תצהיר), חוייב המבקש בהוצאות בסך 2,000 ש"ח ונעשה עימו חסד על דרך קביעת מועד נוסף לדיון. מכאן הבקשה הנוספת שבפני, במסגרתה עותר המבקש לבטל את החיוב בהוצאותיו, וטוען כי לא התייצב לדיון ביום 29.3.11 עקב כאבים כרוניים בגבו שאישור רפואי בעניינם צורף. רק לתשובתו בעניין החיוב בהוצאות, ולאחר שניתנה לו הזדמנות לעיין בתגובת המשיבה בהקשר זה, צירף המבקש תצהיר לתמיכה בטענותיו.

באשר לבקשה לביטול ההחלטה, ב"כ המבקש טוען, כי לא קיבל את ההזמנה שנשלחה לדיון שהיה קבוע ליום 4.5.10, ולבקשתו צירף, משניתנה לו שהות לתקן מחדל דיוני, תצהיר מטעם עורכת-דין שעבדה במשרדו. בנסיבות אלה, התבקש ביטול ההחלטה ולגופם של דברים, ביטולו של פסק הדין.

באשר לביטול פסק הדין נטען כי לא הוגש כתב הגנה במועד בעיקר בשל בלבול שנגרם במשרדו של בא-כוחו. סיכויי ההגנה, לפי הנטען בבקשה לביטול פסק הדין, מושתתים על טענה בדבר היעדר יריבות משפטית בין התובעת ובין הנתבע, כמו גם בטענה עובדתית ולפיה סוכם עם נציג המשיבה על תשלום סך 7000 ₪ בתמורה להעברת עבודות מסויימות לידיה, כמסגרת לסילוק טענות הצדדים.

המשיבה מתנגדת לכלל בקשות המבקש ומפנה למחדלים הדיוניים המתמשכים מצידו (ראו בפרוטוקול הדיון מהיום), כמו גם לסיכויי ההגנה הקלושים לגופם, לשיטתה. באשר לבקשה לביטול ההחלטה, מטילה המשיבה את האחריות לפתחו של בא-כח המבקש, בגין התנהלות רשלנית, ומציינת, כי ממילא לא היה מקום לבטל את פסק הדין שעה שהבקשה לביטול פסק הדין עצמה לא נתמכה בתצהיר, הן לעניין אי הגשתו במועד של כתב ההגנה והן לגופן של טענות המבקש. ב"כ המשיבה לא עמד במסגרת הדיון שהתקיים היום על קיום חקירות.

באשר לבקשה לביטול ההחלטה. משלא עמדה המשיבה על חקירת מצהירים, ומשלפי הנטען לא התקבלה ההזמנה לדיון בבקשה לביטול פסק הדין אצל בא-כח הנתבע, דין ההחלטה להתבטל וכך אני מורה.

באשר לבקשה לביטול פסק הדין עצמה, הרי שעסקינן בבקשה מיום 4.2.10 מכאן שהוגשה במועד הנקוב בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). כאמור, הטעם העיקרי לאי-הגשת כתב ההגנה נעוץ היה באילוצים שנבעו מהעתקת מקום מושבו של בא-כוח המבקש, ולכך שנסיונות לפשרה שהחל בהם המבקש לא נענו על ידי המשיבה. באשר לסיכויי ההגנה הפנה המבקש לנוסח כתב הגנה שצורף לבקשתו. דא עקא, המבקש לא תמך בקשתו בתצהיר, ועל כך אף עמדה המשיבה בתגובתה. רק בתשובתו צירף המבקש תצהיר שנעשה על ידי בא-כוחו ופירט את הנסיבות העובדתיות שהובילו לאיחור הנטען בהגשת כתב הגנה וציין, כי תצהיר זה לא צורף בתחילה הואיל והעובדות שפורטו בבקשה נתמכו בבקשה עצמה ובמסמכים שצורפו לה.

כידוע, בקשה לביטול פסק דין מוגשת כבקשה בכתב, ועל המבקש לתמכה בתצהיר על מנת להסביר את המחדל הדיוני שהוביל למתן פסק דין במעמד צד אחד (זאת, הן על פי הוראות תקנה 241 לתקנות והן על פי ההלכה הפסוקה, השוו, למשל: בר"ע 88/72 אורן נ' מיכאל, פ"ד כו(1) 772).

מן הבקשה עצמה מתברר כי ביטולו של פסק הדין מתבקש מחמת שיקול דעת בית המשפט, ולא מחובת הצדק, הואיל ועל פני הדברים לא נטען כי נפל פגם של ממש בנתינתו של פסק הדין. בנסיבות אלה יש לבחון שתי סוגיות: האחת – הסיבה לכך שלא הוגשה הגנה או לא התייצב המבקש לדיון ; השניה (והשאלה החשובה יותר)

מהם סיכויי הגנתו של הנתבע, המבקש, אם יבוטל פסק הדין.

לעניין זה השוו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי פ"ד ח, 395 ; ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ פ"ד מז(4) 133, 139 ; ע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני פ"ד מח (1), 830.

גם לעניין הבקשה לביטול פסק הדין, הוגש באיחור תצהיר מטעם המבקש, במסגרת תשובתו לבקשה בלבד, ובו הוסבר המחדל הדיוני. הלכה למעשה ניתן לראות בהתנהלות זו, בדומה להתנהלותו הכוללת של המבקש עד עתה, כהתנהלות רשלנית. זהו גם הטעם, הלכה למעשה, לאי הגשתו של כתב ההגנה במועד, שכן כאמור, הסיבה העיקרית שאף נטענה בתצהירו של בא-כח התובע לאי הגשת כתב ההגנה היתה בלבול ששרר במשרדו לאחר שנאלץ להעתיקו.

באשר לסיכויי ההגנה, טענות אלה פורטו הן בנוסח כתב ההגנה שצורף לבקשה לביטול פסק הדין והן בתצהיר המבקש מיום 29.11.09 שתמך בכתב ההגנה שצורף. טענה אחת הינה טענה בדבר היעדר יריבות אל מול התובעת, הואיל ולטענתו הוא שימש אך כמנהל עסק בשם "פוטו שלי", שאינו בבחינת אישיות משפטית אולם הינו חלק מתאגיד בשם "הינומה מרכז לכלה וליופי הנשי בע"מ", בו הוא משמש כמנהל (להלן : "הינומה"). הנתבע הנכון, לשיטתו של המבקש, הינו "הינומה" הוא לפי הנטען בעל הזכויות בבית העסק "פוטו שלי" (המשמש לטענתו כ"יחידה עסקית" אצל "הינומה"). טענה נוספת של הנתבע היא, כי מתוקף תפקידו אצל "פוטו שלי" נפגש עם מנהל התובעת והגיע עימו להסכם לפיו יתרת חובה של הינומה כלפי התובעת יעמוד על סך 7,000 ₪, שישולמו בתנאי שהתובעת תמסור לידי הינומה את העבודות שהוזמנו וטרם בוצעו עבורה.

הלכה למעשה, בשלב זה לא ניתן לשלול את סיכויי ההגנה מן המבקש בשתי הטענות שהעלה. כרטסת הנהלת החשבונות שצורפה לתביעה והימנה עולה כי המזמין הינו "פוטו שלי" איננה מבהירה את מעמדו של המבקש דווקא כבעל החוב כלפי התובעת כך שלא ניתן לשלול על פניה טענה לפיה בעל העניין והנתבע הנכון הוא אמנם "הינומה" (וזאת, מבלי להידרש עתה לשאלת מעמדו של הנתבע מכח זיקתו ל"הינומה"). באשר לטענה השניה, ככל שאמנם הוסכם בין הצדדים על העמדת יתרת החוב, בין בתנאים ובין אם לאו, על סך 7000 ₪, לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה בסופו של יום (גם אם יפסק סכום כספי לחובת המבקש) יינתן פסק דין על סכום חוב שונה מזה שנתבע במסגרת כתב התביעה.

לעניין זה, אין לשכוח כי לזכות לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד קנוי מעמד חוקתי, כנגזרת של זכות הגישה לערכאות (השוו: רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201, והאסמכתאות שם).

כמו כן, הואיל ומאז הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין (שככלל הוגשה במועד הנקוב בתקנה 201 לתקנות), ועד עתה, היו תלויים ועומדים הליכים שונים בקשר עימו לא ניתן לומר שהאינטרס של התובעת לסופיות הדיון התגבש באופן אשר יש בו כדי לחסום את המבקש מהעלאת הגנתו.

בנסיבות אלה דומני, כי הלכה למעשה, אין מקום לשלול מן המבקש את האפשרות למצות את הגנתו בפני בית המשפט.

יחד עם זאת, דין הבקשה לביטול ההוצאות שהושתו על המבקש ביום 29.3.11 להידחות, בכפוף לאמור להלן.

הבקשה עצמה תמכה יתדותיה באישור רפואי מיום 29.3.11, שאינו בבחינת "תעודת רופא", כמשמעותה בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, והימנו עולה, כי המבקש החל לסבול מכאבי גב שחייבו אותו להיות ב"מנוחה מוחלטת ללא תזוזה" (כמפורט שם) עוד ביום 28.3.11, היינו יום קודם למועד הדיון.